משפט איכמן
בראון צילם משפטים רבים שנערכו בבתי המשפט בירושלים, הידוע שבהם הוא משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן (1961), שנערך בבית העם. בראון צילם גם את משפטי ישראל קסטנר (1952), מרדכי לוק "האיש במזוודה" (1965), מייקל דניס רוהן, שניסה להצית את מסגד אל־אקצא (1969), הטרוריסט היפני קוזו אוקומוטו (1972) ועוד. "ב־1961, כשצילמתי את המשפט של אדולף אייכמן, ראיתי שאייכמן כל הזמן רושם דברים בפנקס שלו. כל הזמן רושם דברים. צילמתי אותו מקרוב מאוד, לראות מה הוא כותב. והוא רשם את המילה 'דכאו', מחנה ריכוז. בדרך כלל, כשאני מצלם, אני תמיד מרוכז, בלי רגשות. אבל אז קיבלתי ממש בחילה. והשופט עשה סקנדל. גם מי שהיה אחראי עלי בלשכת העיתונות הממשלתית התעצבן, למרות שהוא היה ממש מרוצה מהתמונות. כמובן שהיה אסור לפרסם אותן אז, אבל בכלל לא ידעתי שאסור לצלם. הייתי תמיד קצת שובב". "צילומי ורנר הצעיר", כתב: אייל אוחנה, צלם: אוריה תדמור, כל העיר, 6.7.2007, עמ' 81
גיא רז: "מה היו הנתונים הטכניים ששמת לב אליהם בזמן המשפט?" ורנר בראון: "המשפט נערך בדצמבר 1961. אני גרתי אז ברחוב רפאלי 1, שנמצא ממש בקרבה למקום בו נערך המשפט (בית העם, ברחוב בצלאל מס' 1, ג"ר), כך היה לי קל מאוד להגיע כל בוקר אל אולם המשפט. המשפט נמשך כשבועיים, כארבע שעות בבוקר וכשלוש שעות אחר הצהריים. צילמתי בדרך כלל מהקומה השנייה שפנתה אל האולם, אל הבמה שעליה ישבו השופטים ואל תא הזכוכית שבו ישב אייכמן. צילמתי בעיקר במצלמת הסלבלאד 6X6 בעדשות שונות. פעם אחת, כשצילמתי בעדשת Tele את אייכמן רושם משהו על נייר, הוחרם סרט הצילום על ידי השופט בטענה שזו חדירה לזכויות הפרט. אחר כך, כשנגמר המשפט, עליתי על גג ביתי וצילמתי את שיירת המכוניות. באחת מהן ישב אייכמן, בדרך חזרה לכלא [...] הייתי מאוד מרוצה שגמרתי לראות אותו. גם אז הוחרם לי הסרט על ידי המשטרה". גיא רז: "וזה היה מבחינתך הסוף?" ורנר בראון: "כן, גמרנו, ידעתי שבעוד שעתיים הוא ימות".