ענת רותם-בראון (2019-1947) נולדה בתל אביב, בתאריך 31.8.1947, לפרידה ויעקב רותם (דויטש), ניצולי שואה מפולין, שהיו בקשר גם בתקופת השואה. אביה היה פרופסור לרפואת ילדים. ענת נולדה בישראל. הייתה בוגרת האוניברסיטה העברית ועבדה כמנהלנית במשרד הבריאות וזכתה בהכרה רבה על עבודתה. (ניהלה את יחידת הקרן למחקרים רפואיים). הצילום הוא תחביבה מילדות והיא השתתפה במספר תערוכות צילומים. עבודותיה התפרסמו בעיתונים אחדים. ענת הייתה צלמת שותפה בספר "ילדינו על שפת הים" (הוצאת מעריב, 1985). ענת הכירה את ורנר בגיל 21, כלומר בשנת 1968 לערך, והם נישאו בשנת 1971. לזוג לא נולדו ילדים, וענת נפטרה במרץ 2019, שלושה חודשים לאחר מותו של ורנר. בספר "הים האדום – כחול במעמקיו" (הוצאת לוין אפשטיין, 1966), שנמצא בעיזבון המשפחה, התגלתה ההקדשה: "לתלמידה שלי, ענת, בידידות חמה, ירושלים 22.8.69, ורנר בראון". בכך נמצא רמז לתחילת הקשר בין השניים. בעיזבון המשפחה נמצאו גם כמה תצלומים, שבהם נראית ענת בעת שהיא מצלמת ליד כנסיית המולד בבית לחם, וכן ליד דוד בן גוריון, שאותו בא ורנר לצלם. ענת עצמה תיעדה את ורנר מצלם את דוד בן גוריון ב־12.11.1969.

בטקס הפתיחה של תערוכתם המשותפת, "משפחת בראון – ירושלים/תל אביב", בגלריה במבשרת ציון, בתאריך 6.6.2008, נשאה ענת את הדברים הבאים: "המצלמה הכירה בינינו, כך הכרנו. למען הסדר הטוב, ברצוני לציין שאני מצלמת מגיל 12. לא אהבתי את בית הספר והמצלמה הייתה החברה הטובה ביותר שלי. נקראתי בפי כל – הן בבית הספר והן בתנועת הנוער העובד והלומד – 'ענת הצלמת' […] התזה שלי היא שהצילומים הטובים ביותר הם דווקא אלה שהחמצתי. […] הצילום תמיד מפתיע ומותח. לעיתים חשבתי שצילמתי צילום מיוחד במינו ולאחר הפיתוח של הסרט הבינותי שטעיתי, ולעיתים כלל לא הרגשתי שיש לי צילום באיכות גבוהה. ברגע שאין יותר לצלם – כל צלם – (מכיר) את המתח הכרוך בקבלת תוצאות עבודתו בשטח, נראה לי שהיא מאבדת מזיק היצירתיות שלו. לא פעם הרגשתי בהפליה לרעה נגד נשים בזמן שצילמתי, ובעיקר מפלגים קיצוניים. צילמתי עם ורנר בסמטאות העיר העתיקה בירושלים, ובתקיפות רבה ניסו למנוע בעדי להמשיך לצלם על ידי כך שהסתירו את עדשת מצלמתי בכף יד. לורנר לא הייתה שום בעיה. […] גם כשצילמתי בשכונת גאולה הגעלת כלים או בל"ג בעומר, נתבקשתי להפסיק לצלם לאלתר, הגם שלצידי עמדו צלמים גברים רבים. בנימוק לניסיון מחאתי אמרו 'אבל את אישה' […] המצלמה קשרה ומקשרת בינינו עד היום. זה לא פשוט לשני צלמים לחיות יחד. במיוחד היה לנו קשה כאשר טיילנו ברחבי העולם והצילום היה חלק אינטגרלי מחוויית הטיול. למדנו מהר מאוד שאיננו יכולים לצלם ביחד. לצד הקנאה היו גם אהבה והומור. לדוגמה, בעמדת הצילום בירושלים, ששם פיתחנו שקופיות, ורנר נרשם כלקוח מס' 1 ואני כלקוחה מס' 340, ואבוי למעבדה אם הפילמים יעורבבו". ענת הפיקה ביחד עם הבמאי דן וולמן סרט על חייה עם ורנר שכלל קטעים מחייהם המשותפים בארץ וביוון, שם בילו חודשים רבים במשך השנים, בעיקר באי סקיאתוס. הסרט הוקרן במאי 2016 בסינמטק ירושלים.